המאמר "Escaping Reality: Digital Imagery and the Resourses of Photography" מאת ברברה אי. סייבדרוף דן בכלים בהם השתמשו אמנים לאורך השנים והתפתחות הצילום ככלי להבעת העולם הפנימי והמדומיין של האמן.

סייבדרוף מתחילה את מאמרה בשוני שבין ציור לצילום אנלוגי. השוני העיקרי הוא שבציור הצייר יכול לצייר את כל מה שעולה בעיני רוחו, לעומת צילום, בו המושא המצולם בתמונה חייב להיות נוכח בעת הצילום. סייבדרוף מביא לדוגמה ציור של סוס לעומת צילום של סוס. כאשר הסוס מצוייר הצייר יכול לשנות כל גורם בתמונה שיתאים יותר לרוחו של הצייר. לעוצמת צילום של סוס, בו הסוס אכן היה נוכח, והצלם לא יכול לשנות הרבה דברים בצילום. סייבדרוף מסבירה שזוהי הסיבה שתמונה מצולמת של שדה קרב או של חייל פצוע תגרום לצופה יותר זעזוע מאשר אותה תמונה, אך מצויירת.

מסיבה זו, כאשר בתמונה מתרחש משהו לא הגיוני, הצופה יחוש בלבול עמוק ויאמין יותר למה שהתמונה מנסה להעביר. סייבדרוף מביאה לדוגמה ציור של רנה מגריט, בו מצוייר אדם שבמקום בית החזה מופיע כלוב ובו שני ציפורים. לאחר מכן, סייבדרוף הציגה תמונה מצולמת שדומה מאוד לציור של מגריט, בה אדם מחזיק עצם שמסתיר לו את בית החזה, כך שנראה שבית החזה שלו חלול. לפי סייבדרוף, התמונה המצולמת מעוררת יותר תחושה של אי נוחות ומשונה יותר בעיניו של אדם שחי באותה תקופה, כיוון שהאדם רגיל לראות בתמונות מציאות שלא משונה על ידי האמן.

לכן אמנים רבים השתמשו בזוויות צילום שונות ומשחקי פרספקטיבה  כדי ליצור את האפקט הסוריאליסטי. סייבדרוף מביאה כדוגמה את אנרי קרטייה ברסון שיצר תמונות סוריאליסטיות על ידי בחירה של זוויות מיוחדות וצילום ב"רגע המכריע". למשל התמונה בה רואים איש באמצע של קפיצה מושלמת מעל שלולית, כאשר ברקע יש פוסטר של לוליינים מבצעים קפיצה דומה, גורמת לתחושת השתאות מול התמונה ובלבול רגעי כלפי הדיוק. הצופה יוצא מנקודת הנחה שהצלם צילם את המציאות כפי שראה אותה. כאשר החלו לבצע שינויים קלים בתמונות האנלוגיות כגון חשיפה כפולה וריטוש, אפקט ההשתאות נעלם לפי סייבדרוף. אך באותה התקופה התמונות היו ברובן לא מעובדות, ולכן רוב הצופים בתמונות במהלך המאה ה-20 עדיין תפסו את אמנות הצילום כאמנות שתופסת את המציאות, ולא משקפת את דמיונו של האמן.

בסוף המאה ה-20, החלו להכנס לתמונה מצלמות דיגיטליות. נהיה יותר מקובל להתשמש בתכנות כמו פוטושופ לעיבוד התמונות, ודברים רבים שלא היו אפשריים בצילום אנלוגי, נהיו אפשריים בצילום דיגיטלי. אפשרי להוסיף טקסטורה, לשנות צבע, להחליף רקע  ועוד בקלות יחסית, ביעילות ובצורה אמינה. עם השינוי מצילום אנלוגי לצילום דיגיטלי, בא שינוי בתפיסת הצילום בקהל הרחב. כיום, אנשים כבר לא תופסים צילום כתפיסה מדוייקת של המציאות. אנשים מודעים לאפשרות השינוי של התמונה כמו שינוי ממדי גופן של דוגמניות, יצירת קומפוזיציות מתמונות שונות ושינוי המציאות בכללותה. כך, מסבירה סייבדרוף, באים חסרונות יחד עם היתרונות. מצד אחד, הצופה מתייחס יותר בסקפטיות לתמונות ואין לתמונות את אותו האפקט של צילום אמיתי כמו לתמונות אנלוגיות. מצד שני, הצלם בעת המודרנית שולט בכל האספקטים של התמונה, ולא חייב להיות נאמן למציאות. כך יכול לבטא את מחשבותיו ואת העולם הפנימי שלו בצורה דומה לציירים.